Category Archives: ביצה עיצובית

מארי קאסט

המאה ה 19 באירופה ובצרפת – היתה תקופה של התעוררות רעיונות חדשים ומהפכות חברתיות שיצרו את "החיים המודרניים". בעקבותיהם עברו סמכויות השלטון מידי המלוכה, הכנסיה והאצולה – אל העם, באמצעות השלטון הדמוקראטי. העם שאף לחופש והשכלה לכל, כשברקע מתפתח מעמד חדש: המעמד הבורגני. משכילים עירוניים וראשי המהפכה התעשייתית שפרצה עם המצאת הקיטור והתפתחות התעשייה והמיכון התפתחות זו, איפשרה את הקמתם של בתי החרושת וחייבה התפתחות נוספת כגון כבישים, אמצעי תחבורה וקשרים מסחריים בין מדינות. גם בתחום האמנות הופיעו זרמים חדשים שניסו לשקף את התהליכים העוברים על צרפת, אירופה והעולם כולו.
מארי קאסאט – ציירת אמריקאית שחיה בעיקר בצרפת שם למדה אצל אדגר דגא ושאר האימפרסיוניסטים. כמוהם הושפעה מהדפסים יפניים ומאמנות מצרים. ציירה בעיקר סצנות מחייהן של נשים בסביבתה בעיקר אמהות. ותמכה במאבקן של נשים לשוויון זכויות וחופש בחירה. סבלה מהתייחסות של זלזול וחוסר כבוד כיון שבסוף המאה ה 19 ציור עדיין לא התקבל ע'י הקהל הרחב כמקצוע ראוי לנשים. ציפו מנשים להיות נשואות ועקרות בית ולהסתפק בכך.
חלק מעמיתיה למקצוע הגברים, לא העריכו ואף זלזלו בעבודתה ובודדים מהם תמכו בה מקצועית, ומהם זכתה לשבחים רבים אם כי לא בגלוי.
בשנות ה 90 של המאה ה 19 כבר הייתה מארי קאסאט אמנית מוכרת ומוערכת וייעצה לאוצרי תערוכות חשובים ומוכרים ואף זכתה ל"אות לגיון הכבוד" הצרפתי על פעילותה כאמנית. פאריס בתקופתה עברה שינויים גדולים ומשמעותיים אך נשים, לא הורשו להשתתף בהופעות של קברטים ובתי קפה, ולכן תיארה בעיקר את חיי היום יום של חברותיה בגישה האימפרסיוניסטית החדשה. עד המצאת המצלמה,
עיקר עיסוקו ופרנסתו של צייר – היה תיעוד אירועים או דיוקנאות. מרגע שהשימוש במצלמה הפך לנפוץ – אמנים קיבלו הרבה פחות הזמנות לציורי דיוקן ואירועים, שמאותו זמן הונצחו בעזרת המצלמה ("המעתיקה את המציאות טוב יותר")
לכן, החלו ציירים וציירות לחקור את אופני הביטוי המתאימים לתקופה המודרנית ולחפש את תפקידם בחברה. הם ערכו שינויים בדרך הביטוי של המציאות, השפעת האור ונקודת המבט ואימצו את המגמה של "לתפוס את הרגע החולף" – שהפכה לערך ומאפיין חשוב שאפיין את עבודתם.
ציירות אחרות עימן התחברה קאסאט היו: מארי ברקמונד, ברת' מוריסו, אווה גונזלס, וגם ציירים גברים.
באחרית ימיה סבלה מארי מעיוורון, הפסיקה לצייר אך הייתה פעילה בתנועות נשים למען חופש בחירה.

נשיקה באומנות

  1. הנאהבים – רנה מגריט – אמן סוריאליסטי, יליד בלגיה – פעל בראשית המאה ה 20.
    מגריט הירבה לתהות על פישרם של פרדוקסים, וחיפש משמעות לחייו. ברוב ייאושו, הוא התמסר לציור דקדקני של
    מצבים "בלתי אפשריים" – כדי להבין מהו הטעם בחיים. לבסוף אושפז בבי'ח לחולי נפש – שם נפטר בשיבה טובה.
    ב"נאהבים" – הוא מעורר את תשומת הלב לניכור שבין בני הזוג, ולחוסר יכולתם לתקשר בעזרת החושים שלהם – ראייה,
    שמיעה, טעם, ריח – ונותר להם רק חוש המישוש… בגלל הכיסוי שיש על החושים – מגריט מקווה למצוא חוש נוסף,
    חדש – שיאפשר לו קשר בדרך חדשה ושונה… נראה, שמגריט מדבר כאן גם על פנימיות וחיצוניות… הזוג נמצא בתוך
    חדר (פנימיות) ואחד הקירות מתואר כשמיים… (חיצוניות)… שמיים – מסמלים גם מושגים שמחוצה לנו, מעל דרגת
    האדם…
  2. יום הולדת לבלה – שאגאל
    חגיגת יום הולדת – אותה חוגג מארק שאגאל לבלה אהובתו, הוא מתאר לא רק את מה שנראה על פני
    השטח, אלא גם את רחשי הלב פנימה.
    אומרים, ש"האהבה מצמיחה לנו כנפיים" כשאנחנו מאוהבים אנחנו מרחפים … הריחוף מייצג את סערת הרגשות,
    הפורצת את גבולות הגרוויטאציה והעולם הריאלי.
  3. נשיקה – ברנקוזי – ראשית המאה העשרים. יליד רומניה.
    בהשפעת הסביבה בה גדל – (בתי עץ כפריים המקושטים בגילופי עץ) – יצר סגנון פיסול ייחודי . כל נושא
    שבחר – הפך לסידרה של פסלים הנעשים יותר ויותר מופשטים – מתוך רצונו לגלות את מהות הנושא.
    במקרה זה – מהות הקשר בין גבר לאישה. המסקנה שלו, שקשר נכון ויפה, אפשרי רק כשהזוג הופך להיות
    כאחד! (ע'י ויתורים הדדיים)… ב"נשיקה", מתוארים הגבר והאישה בפרופיל, כאשר מתוך דבקותם זה בזה
    – נוצרת מעין ישות שלישית… הנראית מלפנים… (אנפס). – ציטוט: "אדם יכול לאהוב רק את עצמו…"
     עבודותיו המוקדמות הוצגו במוזיאון ישראל, שם הציג דיוקנות עצמיים בתחפושות של חיילות יפות, או אחיות  רחמניות.
    למעשה, ניר הוד לא חוסך את הביקורת שלו על התרבות הישראלית, כמו כאן – כאשר הוא מדבר על אהבה עצמית, ואגו
    מפותח, ע'י תיאור דמותו שלו (שתי הדמויות – הן דיוקן עצמי) למעשה, הוא "מאוהב בעצמו" – דמותו שלו מנשקת את
    דמותו, את עצמו… כך הוא מכריז: אני אוהב יותר מכל – את עצמי!!! וכוונתו, שכמוהו – כך כולנו …